חבר אחד ביום - מי? מה??
- Shiran
- 7 ביולי 2018
- זמן קריאה 3 דקות
הכל התחיל בערב שישי אחד, שכבתי במיטה אחרי שנ"צ והעברתי זמן בצפייה בסרטוני פייסבוק. באותו ערב נתקלתי בסרטון שככל הנראה ישנה את חיי ובעקבותיו פרסמתי את הפוסט הבא:
אמ;לק: I'm going viral קודם תצפו בסרטון, אין בו כלבלבים, מצטערת.
אם הגעת לפה, אנחנו כנראה מכירים, לכן לא יפתיע אותך לגלות שאני לא האדם החברותי בתבל. באמת שניסיתי להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה ש"להכיר חברים חדשים היה משחק ילדים" בשבילי, אבל כל מה שהצלחתי לדלות הם זיכרונות שלי, בכיתה ג', מבועתת מול כיתה ובה עשרות ילדים שמעולם לא פגשתי.
להכיר חברים חדשים מאז ומעולם הייתה חוויה מפחידה ומשתקת עבורי, וככל שהזמן עבר זה רק הלך והחמיר. לא פעם מצאתי את עצמי מספרת לחבר, או לזר מוחלט (כי, הגם שאני לא מתחברת בקלות, אין לי שום פילטרים), שלפעמים אני מרגישה שכנראה באותו רגע שהעבירו בתיכון את השיעור על "איך להיות מבוגר פרודקטיבי ומתפקד בחברה" אני החלטתי שעדיף להבריז ולתקוע איזה מלוואח בקיוסק של ציון... כפרה על ציון.
יש משהו בילדים האלה שלי מעולם לא היה, כך נדמה לי, היעדר ביקורת עצמית (שבמינון נכון היא סבבה, אבל כמו רוב הדברים, גם לזה קל להתמכר) כלומר, עוד מישהו התפלץ כשהילדה שאלה "כמה כסף יש לך?"?... לא? רק אני?...
בכל מקרה, ככה זה הולך, לא? יש כמה שאלות כאלה ש"לא שואלים" אז לא שאלת אותן, ואז עוד כמה הערות ש"לא נעים" ועוד משפט או שניים שאמרת לעצמך "זה מפדח" או "עבר המומנטום" ובסוף, סוף סוף, אמרת איזה משהו, ואף אחד לא צחק, ונהיה לך כל כך לא נעים שכל שאר הזמן פשוט נתת לאחרים לדבר ומדי פעם זרקת איזה "וואלה" או "לגמרי" לחלל האוויר ואז התחיל בראש סימפוזיון "מה 'וואלה' מה?! ג'יזס, לא יכולת למצוא משהו יותר מטומטם להגיד, היה עדיף כבר להמשיך לשתוק" אז המשכת לשתוק ולפני ששמת לב, בגיל 33 כמעט, עם 666 חברים בפייסבוק (מקרי?! כנראה שלעולם לא נדע) צופה בסרטון מפגר על ילדים שמתחילים עם זקנים בבית קפה ובוכה כי הם גורמים לזה להיראות כל כך קל!
בשנים האחרונות כל שנה חדשה אני כותבת איזה פוסט לגבי ציניות, משהו בסגנון "מי ייתן והשנה נהיה פחות ציניים" (משנה לשנה זה נשמע יותר ציני, אני יודעת), אבל טוק איז צ'יפ מיי דארלינג אז החלטתי לעשות מעשה, וכן, זה מעשה של היפים, אבל לא אכפת לי כי פחות ציניות וזה, וכן, יכולתי לעשות את אותו מעשה בדיוק בלי פייסבוק, בלי הצהרות ובלי האשטאגים, אבל כמו טחינה ולימון - למה בלי כשאפשר עם?
המעשה הוא כזה, בשנה הקרובה (אם אני פורשת אחרי 13 יום ,תעשו לי שיימינג עד שאני אחזור, תודה) אני הולכת להכיר חבר או חברה חדש כל יום. ייאי!
אם לחבר/ה החדש שלי יהיה פייסוש אז הם יזכו להיות מתועדים לנצח בהאשטאג המטופש #one_friend_a_day או #חבר_אחד_ביום או שניהם. עוד לא החלטתי (וגם נשנה את ה-666 הזה...).
בקיצור, אני הולכת להתמודד עם הפחד הכי גדול שלי (אינטראקציה עם בני אנוש) ולהכיר אנשים חדשים, לא משנה איפה אני בעולם, לא משנה אם זה יום כיפור, אפילו אם כל מה שעשיתי באותו יום היה ללכת לעבודה ולחזור, אני פשוט אצטרך לצאת החוצה, למצוא אדם רנדומלי ולהתחבר איתו! (ולא להירצח...)
אני מתחילה להצטער על זה כבר תוך כדי כתיבה, אבל היי, בשביל מה אתגרים נועדו אם לא בשביל לכבוש אותם ולהביך את עצמך לאללה על הדרך?! אז אם יש לכם טיפים של אלופים ל"איך לעשות את הדבר הזה שעבור רוב האנשים הוא טבעי כמו לנשום", אתם יודעים איפה למצוא אותי ♥️
חשוב לציין: אין לי *המון* חברים, אבל כל אחד מאלו שיש, ערכו לא יסולא בפז והוא יחיד ומיוחד. רק אומרת.
אז מתי מתחילים?...
מ-עכ-שיו!
*אם קראתם עד לפה והרגשתם שבזבזתם 4 דקות מחייכם, תעשו לזה גוגל טרנסלייט. על לא דבר.
והנה אנחנו כאן.
コメント