איך הקמתי כנופיה

היי, זוכרים אותי? הבחורה שהודיעה שהיא תכיר חבר אחד חדש כל יום במשך שנה?אני עדיין פה.

מכירים את זה שאתם מצהירים על משהו בפומבי, ואז פתאום החיים קורים ואתם מוצאים את עצמכם לא מסוגלים (או לא רוצים, רחמנא ליצלן) לעמוד בהצהרות הקודמות שלכם, אבל כולם ממשיכים לשאול אתכם "איך הולך עם הפרויקט?" ו"איך אתם עומדים בזה?" ו"וואו! כל הכבוד! לי בחיים לא היה את האומץ!" ואתם רק רוצים להתחבא מתחת איזה סלע ולא לספר שוב איך "זה כרגע בהקפאה" וש"יש לי כמה עניינים דחופים יותר" ולהיזכר שוב איך לא רק אכזבתם את עצמכם, אלא עשיתם את זה עם כל הרוח והצלצולים האפשריים ואיך לא סתם נכשלתם, אלא נכשלתם קבל עם ודומיין!

קול.

גם אני.

אז כן, זה נכון, אחרי חזרה קשה לשגרה, "חבר אחד ביום" נכנס להקפאה זמנית. החיים דרשו ממני יותר אנרגיה מהרגיל ולא נשאר לי עודף לפרויקטים. היה לי רע.

היה לי רע לתפראת ולא ידעתי איך לעשות שיהיה לי טוב, או לפחות שלא יהיה רע.

היה לי רע אז עשיתי את מה שאני יודעת שעובד, יצאתי לרוץ (כי ביולוגים לא מתווכחים עם אנדורפינים, הם עושים אותנו שמחים, על אפנו ועל חמתנו).

באחת מהריצות האלה פתאום חשבתי על אלינוי (שאתם בטח זוכרים מכאן וגם מכאן) אני לא בטוחה איך הגענו לזה, רוצה לומר מי מאיתנו חשבה שהשניה יותר משוגעת, אבל איכשהו יצאנו לרוץ ביחד. אם אתם רוצים להכיר מישהו, רוצו איתו. פשוט תסמכו עליי בקטע הזה.

שלושה קילומטרים לתוך הריצה, מצאתי את עצמי מספרת לה על החלום הכמוס שלי, שכל הרצים על הטיילת יתנו כיפים אחד לשני. כן, כיפים.

כל מי שרץ פעם בעיר לא מוכרת מכיר את ההנהון הקטן הזה בין רצים. ה"נמסטה" של האצנים, אם תרצו. ה"אני מזהה את ניצוץ הטירוף השמור לאנשים שקמים בארבע בבוקר לרוץ 20 ק"מ בך, הקיים גם בי". אז בדיוק כזה, רק בכיף. עוד לא יצא לי לראות כזה בתל אביב.

אלינוי אפילו לא נתנה לי לסיים את הסיפור לפני שהיא צעקה לרץ הראשון שעבר מולנו "כיייייייייףףףףףף!" והרימה את היד באוויר.

הוא לא זרם.

. השני גם לא זרם.

. השלישי, שהיא כבר צעקה לו די מרחוק כדי שיהיה לו מספיק זמן להבין מה אנחנו רוצות ממנו, לא רק שלא זרם, אלא גם דפק לנו מבט מעליב.

הרביעי הרים את היד ונתן לה כיף. החמישי חייך ונתן לה כיף! פתאום הפרצופים המותשים הפכו לחיוכים. כמה אפילו צחקו ודי מהר מצאנו את עצמנו מגבירות קצב רק כדי להגיע כבר לתת כיף לבנאדם הבא שרץ מולנו. אני לא יודעת איך אתם נראים ב6:30 בבוקר, בשבילי זו לא השעה הכי יפה, ואיכשהו באותו יום הייתי באנרגיות שיא רק בזכות המחווה הלכאורה-סתמית הזו והעובדה שאלינוי לא רואה אף אחד ממטר.

יש לי מזל.

אני יודעת את זה. לפעמים אני שוכחת את זה, אבל בגלל שיש לי מזל, יש לי אנשים שיזכירו לי את זה.

ארטיום וירדן (ששניהם במפתיע חלק מהפרויקט הזה, והיום כבר חלק מחיי) הם מהאנשים שמזכירים לי את זה.

הם רצו שנרוץ יחד... טעות מס' 1.

קפצתי על המציאה. לרוץ לבד עם המחשבות זה נחמד, אבל אין לי את האומץ של אלינוי ולא היה שום סיכוי שאחלק כיפים לבדי בטיילת. אז יצאנו לרוץ. תוך כדי הריצה הזכרתי להם את הסיפור ההוא על הכיפים, אחר כך, תיארתי את התחושה החמימה הזו כשאתה גורם למישהו אחר לחייך ואז דחפתי אותם בעדינות לפעולה.

בהתחלה הם כמובן הסתייגו. הם חיפשו אנשים שלא נראים כאילו הם סובלים, אבל אלו הכי טובים! ההפרש בין הסבל לאושר עומד ביחס ישר לסך האנרגיה הפוטנציאלית בכיף הזה. כלומר אלה האנשים שהכי צריכים אותו.

למזלי, וכבר אמרתי שיש לי מזל, הם קלטו את הקטע די מהר. לא שיש ברירה אחרת, זה די ממכר ברגע שמתחילים ואלו היו 5.5 ק"מ מדהימים. כל כך מדהימים שהם לא שמו לב שהם רצים קילומטר וחצי יותר מהמרחק שהם רצו עד אותו יום.

בסוף הריצה, בצל האנרגיות, הכיפים והאנדורפינים אמרתי להם בצחוק "וואי, בפעם הבאה אנחנו חייבים לעשות את זה בטוטו".