שיר פרידה

ביידיש אומרים " אַ מענטש טראַכט און גאָט לאַכט", האדם מתכנן ואלוהים צוחק.

ככה זה מרגיש כשאחד הדברים שאני עוסקת בהם הכי הרבה בזמן האחרון הוא כתיבה, אבל ברגע שאני באמת צריכה, נגמרות לי המילים.

השבוע הפסקתי את האתגר כדי להיפרד מהאישה הכי טובה וחכמה שזכיתי להכיר, סבתא שלי.

סבתון, שהגיעה לפה עם סבא להקים את המדינה, שהייתה מסרבת לשמוע כל פעם שהתלוננו על "איך סבא זרק את הדרכונים האיטלקיים?" כי מבחינתה אין, ומעולם לא היה, שום צורך באזרחות אחרת מלבד זו של המדינה שהיא בנתה במו ידיה.

שבידיים הברוכות האלו פילטה וגלגלה אינסוף של עלי גפן, שאני יכולה להישבע שהיו מכושפים, כי מעולם לא טעמתי שום דבר עדין וטעים כמותם.

שבחוכמה ובנועם, חינכה את ילדיה, טיפלה בהוריה, גידלה את ששת נכדותיה, את הנינים והנינות ועוד כמה וכמה בני משפחה וחברים שהיו למשפחה. שתמיד הייתה לה מילה טובה, חיבוק ושוקולד לשונות החתול בשבילי, שלימדה אותי ענווה ונימוסים והערכה לדברים הקטנים כמו ישיבה בגיגית מים ביום קיץ חם.

שנתנה לנו, ילדות קטנות ופוחזות, להוציא ה-כ-ל מהארון שלה ולהתרוצץ בבית בעקבים ומעילי פרווה (זה מסביר הרבה, עכשיו כשאני חושבת על זה...).

למזלי, לא נאלצתי להתמודד עם אובדן עד השנתיים האחרונות, אז אני לא מומחית בנושא, ומקווה שגם לא אהיה. בינתיים אני מזכירה לעצמי שלא איבדתי, אלא הרווחתי 33 שנים נהדרות בחברתה וגם אם איננה פה, היא טבועה בדי אן איי שלי, בחינוך שלי ובכל מי שאני, אז זכיתי.

תודה סבתון על האישה שהיית, שהנך בזכרוני ושלימדת אותי להיות,

שלך,

ג'מבס.