יום 9: שעת סיפור

הכל התחיל הערב, כשחזרתי מהעבודה ומן המזווה החצי ריק הסתכלה אליי בננה שעמדה להחזיר נשמתה לבורא.

כמו כל בת תמותה הגיונית, קילפתי אותה והקפאתי לצורכי לחם בננה עתידי ומהקליפה עשיתי מסכה טבעית לפנים (ואז קומפוסט לעציצים. באמת, אם היה אפשר להכין ממנה אלכוהול - בננה הייתה התפוח אדמה החדש), וכך, כשפניי מכוסות בג'יפת בננות התפניתי למלאכת הספונג'ה הקדושה.

לפתע פתאום (!!) הבחנתי באדם, שלא לומר איש מאוד מאוד חרדי - עומד בדלת ביתי (ואם גם אתם צפיתם ב-Happy!, אתם יכולים לדמיין את רמת הפאניקה למראה הסנטה קלאוס המוזר בכניסה לבית).

בכל מקרה, סנטה עומד בדלת, מסתכל לעברי ואומר במבטא אמריקאי כמעט בלתי מורגש אבל מ-ל-א התרגשות "אור! כמה אור יש פה!".

עכשיו, אצלי בבית יש הרבה דברים. יש צעצועים של זפת, יש שולחנות מאולתרים מדברים שמצאתי ברחוב, יש חומוס! אבל אור, איך לומר... אין.

ככה זה שהחלונות שלך פונים או לסמטה או לקיר.

אני עומדת שם, עדיין עם בננה על הפרצוף, מנסה להבין על איזה אור הוא מדבר לעזאזל, והוא בינתיים ממשיך: "האור, זה ממך" והוא צוחק, אבל צחוק של שמחה, לא של רוע "את כל הזמן נותנת ונותנת, אבל לא יודעת לקבל. לתת זה קל, אבל צריך לדעת גם לקבל. וגם לקבל את עצמך". הוא המשיך לדבר על פסיכולוגיה ועל קבלה, ושאלתי מה גרם לו להיכנס למסדרון שלנו, כי אף שהשער כמעט תמיד פתוח, לרוב זרים לא תועים לתוכו (ובצדק) והוא ענה בפשטות "האור".

הוא אמר שקוראים לו אליהו ושהוא מבקר פה מניו יורק לכמה ימים והשיחה נמשכה עוד קצת, על פילוסופיה, על החיים, על אתינות (שזו מילה חדשה שלמדתי בעקבות הפוסט של יום 3!), הוא שאל אם התפללתי לאיזו תשובה, שאולי בגלל זה הוא הגיע דווקא אליי...

ואז שנינו עצרנו

-

הסתכלנו זה על זו

-

ואז נקרענו מצחוק (כי, נו, די...) אבל איך שלא נסתכל על זה, זה משעשע שדווקא עכשיו, כשהתחלתי את האתגר הזה, השכינה, או הקארמה, או אלוהים של שפינוזה, או איזה כוח טבע שתבחרו, הביאו לי חבר חדש במשלוח עד הבית.

מפה לשם, אני ואליהו הנביא סחבקים עכשיו. Word.