יום 7: יחס קר, בירה חמה.

בבר השכונתי שלנו יש שירות שכונתי. זו עובדה ידועה, אפשר להגיד אפילו סממן היכר של המקום. הגדרה בלונלי פלנט שמביאה תיירים בהמוניהם לחזות בפלא ולקוות שגם הם יזכו לחכות 25 דקות, לפחות, עד שישימו לב שהם בכלל קיימים.

בערב יום 7 ישבתי עם חברה בבר האמור וניסינו ללא הצלחה להשיג תפריט. המלצרית שלנו, אילו השקיעה במלצרות את מחצית כמות האנרגיה שהשקיעה בהימנעות מקשר עין עם לקוחות, כבר מזמן לא הייתה צריכה לעבוד למחייתה. החברה בינתיים איבדה סבלנות ושאגה לעבר מלצר סורר "אפשר אולי תפריט?!?". הוא הביט בנו, לא התרגש במיוחד, ובכמה תנועות איטיות ושאננות להפליא הניח לנו תפריטים על השולחן.

בעוד הוא מחכה שנזמין, אנחנו שטחנו את משנתנו הצמאה והממורמרת יחד עם כל הקלישאות המוכרות והאהובות: "זה לטובתכם, אם הייתם עובדים כמו שצריך הייתם עושים ארגזים של כסף!", "את יודעת מה דרוש פה? מבוגר אחראי!" והלהיט העל-זמני "לא מבינה איך אנשים ממשיכים לחזור לפה עם השירות הזה!".

המלצר הסתכל עליי, מצמץ פעם או פעמיים והודיע בלי להתבלבל "את עדיין רווקה, הא?".

ברגע הראשון זה נשמע נורא. אפילו מעליב ובלתי נסלח, אבל לא בשבילי.

מבחינתי, באותו רגע שגב ניצח את החיים עצמם. אין דבר מתסכל כמו אנשים שלא מבינים את ההומור שלך ומהשורה הזו לבד, הבנתי שלא רק שהוא ואני חולקים את אותו חוש הומור מעוות, אלא שגם הוא עמד לא פעם ולא פעמיים מול חומת השתיקה והזעזוע של אדם שלא הבין את הבדיחה.

* תזכירו לי לספר לכם איך פעם הכנתי קינוח (פרווה) מוגזם לארוחה בשרית אצל המשפחה שומרת המסורת של האקס שלי. כשכולם התרגשו כי "אין מצב שזה פרווה!! בחיים לא טעמתי משהו כזה פרווה!!" אני רק הרמתי את הראש מהצלחת שלי במבט משתומם ואמרתי "אה, מה זאת אומרת... זה לא."

אף אחד לא צחק...

מה שבעצם אני מנסה להגיד זה שלפעמים, רוב הפעמים למעשה, באתגר הזה אני צריכה קצת לכפות את הידידות שלי על אנשים.

לעומת זאת, אם לא הייתי מתחילה את האתגר הזה ולא הייתי מכריחה את עצמי לדבר, באמת לדבר, עם אנשים שאני לא מכירה, כנראה שלא הייתי מכירה גם את שגב, שבינתיים סיים משמרת ונשאר לשבת איתנו עד סוף הערב.

אגב, הבירה לא באמת חמה.