יום 42: משמעות החיים

כבר הייתי מוכנה לוותר על יום 42. אחרי אתמול שהיה לא מוצלח בלשון המעטה, כבר ראיתי בדמיוני את רצף הכשלונות מתחיל. ניסיתי לעצור את זה, אבל לא ידעתי איך.

התמונה צולמה ע"י האחד והיחיד: יואב לינדמן

חברה שבאה לבקר בדיוק הלכה וכבר היה לילה. עוד מעט מתחיל ליקוי ירח, כזה של פעם במאה שנה, ואני בפלורנטין, מוקפת בבניינים, בקושי רואה את הצ'ופציק שלו, וגם זה כשאני עומדת באמצע הכביש על קצות האצבעות.

פניתי לאלי הפייסבוק, בקבוצה של השכונה מישהו שאל מאיפה רואים את הליקוי. זרקתי לאוויר רעיון "למישהו יש גג? בואו נעשה מסיבת ליקוי!".חשבתי שזה רעיון מעולה, אבל הייתי היחידה שחשבה ככה.

פתאום קיבלתי הודעה, ההוא שכתב בקבוצה אמר "רוצה לבוא לראות את הליקוי בנמל? יוצאים עכשיו!"

ברור.

ככה הכרתי את אדיר ואהובית. פעם, לפני שנים, הם היו שותפים. שירן של לפני 42 יום הייתה משותקת מסיטואציה כזו. להיות לבד עם שני אנשים שמכירים ממש טוב ויש להם קטעים ובדיחות שרק שניהם מבינים, זה מלחיץ. כש"מלחיץ" זה אנדרסטייטמנט.

כבר הייתי בחצי הדרך להשתבלל בפינה ולתת להם לשקוע בשיחה בלעדיי כשקול קטן בראשי אמר "תפסיקי! הלא למדת כלום מסרטוני ההדרכה ביוטיוב?!". אבל למדתי, באמת שלמדתי.

בסרטון האחרון שראיתי אמרו "תדבר עם אנשים על עצמם והם יקשיבו לך לנצח" אז התחלתי לדבר וכל פעם שהשיחה עברה אליי, החזרתי שאלה למי שדיבר איתי. בתור התחלה אמרתי את המשפט הכי גרוע שאפשר: "ספר לי משהו על עצמך". באופן מפתיע, זה התחיל שיחה עמוקה מכפי שציפיתי.

אהובית אמרה לי שהיא לא מעניינת מספיק בשביל שיהיה לה מה לספר על עצמה. זה העציב אותי, כי ברור שזה לא נכון, אבל גם אני הייתי במקום הזה אלף פעמים בעבר, אפילו באותו ערב.

כל יום, מאז שהתחלתי את "חבר אחד ביום", אני מגלה מחדש שלכל אחד יש סיפור לספר. ואם אני שוכחת אני מזכירה לעצמי שגם לי, עם כל הדברים המוזרים, ההזויים, המדהימים והבלתי נשכחים שעברתי עד היום, לא עולה כלום בראש למשמע המשפט "ספרי לי משהו על עצמך".

האמנות האמיתית היא רק לדעת לשאול.