יום 41: דובונים כמו חול ואין מה לאכול

חבר טוב אמר לי שאני צריכה להפסיק להלחיץ את עצמי כי לא ייתכן שכל יום יהיה הצלחה ושאף אחד לא יכעס עליי אם אני אספר גם על הכשלונות. אז הנה: יום 41 - הכישלון.

ביום 41 היו לי את כל הנתונים הדרושים בשביל להצליח. הייתי בשטח הציד הטבעי שלי (הבר השכונתי) ואם חלילה לא הרגשתי נינוחה או מוכנה להתחבר עם אנשים, הייתי יכולה להזמין לעצמי כוסית של אומץ נוזלי ולפתור את זה.

היו לי חששות כשהערב התחיל כי הגעתי לבד. כבר ציינתי פעם כמה אני נחרדת מהרעיון של לצאת לבדי לבר, אפילו אם אני מכירה בו את כולם, אבל לאט לאט חזרתי לתחושה הנינוחה הרגילה. אולי זו הייתה הבירה, אולי זה היה אסף שבדיוק הגיע והחליט להכיר לי את החברים שלו, דובוני הקרוספיט.

הוא לא קורא להם ככה, רק אני.

וכל מי שמכיר אותי.

ועכשיו גם אתם.

הדובונים היו מקסימים, אפילו ששניהם לבשו טי שירט במקום מדי דובוני הקרוספיט העולמיים - גופיה עם שרוולים גזורים כל כך עמוק שזה יותר חור מאשר בד. השיחה של ארבעתנו הייתה נעימה ומצחיקה והערב זרם בצורה מושלמת.

ואז, תוך כדי שאני מספרת לדובון מס' 2 על "חבר אחד ביום", לפתע אני מרגישה זרוע חסונה ופתלתלה לופתת אותי במותן.

זה השלב שבו הודעתי "אני צריכה לרוץ לשירותים" ולא לחזור יותר לעולם.

מצד אחד אני לא יכולה להאשים אותו, אני די מדהימה.

מצד שני, אני לא רואה איך היה פה מקום לפרשנות. אני שומעת גברים אומרים שקשה להבין נשים, כי אנחנו מסובכות ולא אומרות למה אנחנו מתכוונות.

הנה מה שאני חושבת לגבי זה:

1. לא להגיד בפשטות מה אנחנו רוצים זו בעיה גורפת של בני אנוש, מכל המינים, ואני עוד אגע בזה.

2. כשאישה אומרת לך "בוא נהיה ידידים!! יש'ך פייסבוק??" היא רוצה להיות ידידה שלך ולהוסיף אותך בפייסבוק.

וזהו, יום 41 ייזכר לדראון עולם כיום של הדובון שאני עכשיו לא אומרת לו שלום.