יום 4: הסיפור על ג'וש וג'סיקה

את סוף השבוע האחרון ביליתי בבר השכונתי. לא נעים לי להגיד את זה, אבל עשרות הפעמים שהייתי שם בעבר, עד לתחילת האתגר הזה, השאירו מינימום רושם.

גם עלי וגם עליהם.

רק שמאז שהאתגר החל, פתאום אני צריכה לדבר עם אנשים, והרי ידוע שאין מקום טוב יותר להתאמן בו בדיבור עם אנשים מאשר בר שכונתי!

במקרה הרע, גם ככה אף אחד שם לא מזהה אותי, הכל ממשיך כרגיל. במקרה הטוב, הם שתו מספיק בשביל לא לזכור שניסיתי לדבר איתם מלכתחילה.

אתמול בערב ביקשתי לא לתת לי יותר תירוצים או דרכים לחפף או לעגל פינות.

הבהרתי כי אם הייתי מחפשת "קל", לא הייתי הולכת לעשות משהו שידוע כטריגר להתקפי חרדה.

והנה, פחות מ-12 שעות לאחר מכן, מצאתי את עצמי מסבירה במלוא הכוונה לחברה כי "העבודה במשרה מלאה לא משאירה לי מספיק זמן ביום להכיר חברים חדשים, או יותר נכון, היא לא משאירה לי מספיק זמן לכבוש את הפקפוק העצמי והחרדות המשתקות שלי וגם להכיר חבר חדש"

היום, ביום 4, הלכתי הביתה בסופו של עוד יום ארוך, עם מועקה מציקה שמתפשטת בגרון. לא היה לי ברור אם היא נובעת מהמשימה שהונחה לפני או מההבנה שאני כבר לא אצליח למלא את המשימה הזו. או שזה בכלל מרעב...

ובעוד אני תוהה איך אני אמורה להרגיש, ואיך למצוא כל יום מישהו חדש לדבר איתו, אני מרימה את הראש, רק כדי לראות לאן אני הולכת והנה, ג'וש.

הברמן. מי יודע כמה פעמים כבר ראיתי אותו ככה מהלך בשכונה ומעולם לא זיהיתי. כלומר, עד שהתחלתי להתאמן בדיבור עם בני אנוש בבר השכונתי, כמובן!

לג'וש בכלל קוראים רועי, אבל הדוד (dude) מאמריקה החליט לקרוא לו במשהו שאמריקאים יכולים לבטא.

אני לא בטוחה איך אני קיבלתי את השם ג'סיקה, נראה לי שג'וש פשוט לא רצה להסתובב לבד עם שם של דוש, אז הוא החליט לשנות את השם שלי. האמת, זה היה אימון די אדיר וגם סלל לי לגמרי את הדרך לקפוץ עליו באמצע הרחוב ב-11 בלילה ולצעוק: "ג'וש!!! רוצה להיות חבר שלי?".

עבד לי.