יום 36: כמו לתלוש פלסטר

היום היה לי קשה להכיר חברים. לא שאתמול היה קל, אבל גם היום הדחיינות השתלטה עלי, הערב הגיע כהרגלו, ואני עדיין לא הכרתי אף אחד חדש.

הגעתי לשטח הציד הבטוח שלי, הבר השכונתי, בתקוה למצוא מישהו לדבר איתו, אבל באתי עם חברה והיה לי נחמד מדי לדבר איתה ועם עוד חברים שהיו שם. ישבתי על הבר וסבלתי לא מאד בשקט. חלקתי עם כל מי שהיה מוכן לשמוע שערב אחד אני רק רוצה לשבת עם חברה, לשתות את הבירה שלי ולא להיות נחמדה, מעניינת או מתעניינת.

יש ימים שאני חייבת לעשות את זה בכוח. שמתי את התיק על הגב, לקחתי נשימה עמוקה והודעתי "אני עושה את זה". קמתי וצעדתי באסרטיביות את כל ששת הצעדים עד הצד השני של הבר. הצבעתי על מושב ריק ליד איזה בחור משופם ושאלתי "הכסא הזה פנוי?".

אני בטוחה שנראיתי ממש מטופשת. כלומר, לא רק שהוא ראה אותי יושבת 20 שניות לפני כן בצד השני, אלא גם כמעט כל הכיסאות בבר היו פנויים. לא משנה לי, פאדיחה זה שמי האמצעי ואני נושאת אותו בגאווה.

משה עשה עלייה לא מזמן. הוא חדש בעיר. חשבתי שזה מגניב שמכל האנשים שהיו שם בחרתי לדבר דווקא עם זה שאולי הכי צריך חברים בשכונה. בסוף דיברנו ערב שלם ודווקא חברים לא נראה שחסר לו.

להגיד שאני בטוחה שהוא לא חושב שהתחלתי איתו? לא יכולה. את האמת? זה בכלל לא משנה. הוא הביא לי את הפייסבוק שלו ואני הכרתי חבר אחד ביום.

המשימה הושלמה.