יום 35: זמן מודדים בשעות או בטון?

מאז תחילת "חבר אחד ביום" כבר כמה אנשים שאלו אותי איך יש לי זמן גם להכיר אדם חדש כל יום, גם לכתוב על זה פוסט וגם עוד לנהל חיים. זה לא תמיד מצליח, אבל כמו שחבר אחד פעם אמר לי "המשאב היחיד שיש לי אינסוף ממנו הוא זמן".

אחד הדברים שאני באמת מנסה לפנות לו זמן בשבוע זה ריצה. זה בריא, זה שומר אותי בכושר וזה יותר זול מפסיכולוג. לרוב אני רצה בבקרים. בשעות היום אני עובדת והערב בדרך כלל מוקדש לאתגר או לחברים. ביום 35 לעומת זאת, רצתי בערב.

אחרי הריצה כבר היה מאוחר. לא הכרתי אף אחד חדש וגלגל החרדה כבר התחיל להסתובב.

תחילה מגיע הספק: "למה בכלל את עושה את זה? זה לא שמישהו קורא את זה". אחריו תור ההלקאה העצמית "את די גרועה בזה. היו לך לפחות שלוש הזדמנויות היום להכיר אנשים חדשים, כבר התחלת לדבר איתם, למה לא פשוט שאלת איזו שאלה והמשכת את השיחה כמו בנאדם נורמלי?" ואז כמובן, הדיאלוג הפנימי "יאללה, תחפפי, אף אחד לא ידע" והקול השני אומר "את תדעי. את מי את מרמה פה? רק את עצמך".

יצאתי עם זפת לסיבוב וראינו אור בסטודיו של אלינוי אז הלכנו להגיד שלום. היא לא הייתה ובמקומה עמד שם בחור, שכבר ראיתי פעם או פעמיים עובר ברחוב. כמעט השתפנתי והמשכתי ללכת. במקום זה לקחתי כסא, התיישבתי והתחלתי לדבר איתו. במקרה הכי גרוע הוא יחשוב שאני מוזרה.

זה בסדר, זה לא הרודיאו הראשון שלי.

ניב חולק את הסטודיו עם אלינוי. הוא עבד בהייטק עד שהחליט ללכת עם הלב וללמוד עיצוב תעשייתי. בסיום הלימודים פתח עם חבר את TAKE. הם מייצרים דברים קטנים ומושלמים מבטון כמו עציצים טרנדיים למתנות וכלי סוכר מעוצבים בסגנון באוהאוס (!) ובסוף הערב חזרתי הביתה לא רק עם חבר חדש, אלא גם עם שלל.