יום 32: פוסט (טראומה) יום הולדת

אם יש משהו שלמדתי מיום הולדתי האחרון, זה שלהיות בת 33 זה בדיוק אותו דבר כמו 32. איך אומרת הכתובת על הקיר ברח' שטרן: "אין הבדל. בין זאת לזו, בין אלה לאלו, בין אינו לאיננו. אין שום הבדל". תנו לזה דקה לחלחל.

ביום ההולדת שלי לקחתי יום חופש. חשבתי שזה יהיה נחמד לפנק את עצמי קצת עם איזה מסז' או מניקור. זה לא קרה, אז במקום, הלכתי לראות את השקיעה בים עם זפת.

השנה השקעתי אפס מאמץ ביום ההולדת שלי. הניסיון לימדני שבכל הנוגע לימי הולדת, כגודל הציפיות גודל האכזבות, ועדיין מועקה מעצבנת השתלטה עליי ולא הצלחתי לשחרר אותה.

ככה מול הים בשקיעה, כשגבר בריטי מסוקס, באוזניות, מזכיר לי לנשום ולהתבונן, הבנתי שאם אני לא מצליחה לשחרר את המועקה הזו, יש רק דבר אחד לעשות:

ללכת לישון.

כך קרה שבאותו הערב, התעוררתי, אבל לא התעודדתי.

לא ידעתי מה לעשות, אבל הרגשתי שאני צריכה לצאת מהבית, אז שלחתי הודעתי לחברה "אני בדרך" ויצאתי. בדרך פגשתי את מתן השכן. לא שלי, שלה.

זה לא שלא נפגשנו בעבר, פשוט אף פעם לא באמת עצרנו לדבר. אולי חוץ מהפעם ההיא שהוא קפץ לשכנה וסיפרתי לו בשני משפטים על האתגר החדש שלי (הוא עוד היה ממש בחיתוליו) והפעם האחרת, ביום 16, כשהחבר שלקח אותי להכיר חברים חדשים רשם אותנו לטיול הלילי שמתן הוביל. הוא שאל לאן אני הולכת, עניתי שאני לא יודעת, יש ימים שזו התשובה הנכונה היחידה.

הוא שאל אם אני מצטרפת לפיצה. התשובה לזה היא תמיד כן.

מפה לשם, השעה 3:00 בבוקר ואנחנו רואים סרטים מצויירים בסלון, ואני בכלל לא זוכרת שפעם פעם, לפני איזה שבע שעות, הייתי ממש בדיכאון.