יום 3: אתינות. זו מילה.

או בצורתה המוכרת יותר: Serendipity. זה כמו להתחיל את אתגר #חבר_אחד_ביום ולהכיר מישהו שאומר לך "וואי, תשלחי לי את הסרטון, יש לי את אותה בעיה לדבר עם אנשים".

"אתינות" מלשון אתונות, כמו אלו ששאול יצא לחפש ובדרך מצא מלוכה.

אני לא יודעת אם ניסן ידע את זה, אבל ביום 3 לגמרי התאמנתי עליו. הוא ישב מחוץ לבית של השכן, על המדרגה ואני בדיוק חיפשתי חבר חדש.

בגלל הקטע הזה, שאני גרועה בשיחות חולין, אני מעדיפה שאחרים ידברו. סמול טוק מלחיץ אותי וכשאני לחוצה אני אומרת שטויות, אז במקום לדבר על עצמי שאלתי שאלות והקשבתי ממש טוב לתשובות. גם כי הן עניינו אותי, אבל בעיקר כי רציתי לדעת על מה לשאול את השאלה הבאה.

זה עבד מעולה. כל כך טוב, שאם הייתה לי רק עצה אחת לתת למי שיש לו "בעיה לדבר עם אנשים" היא הייתה לשאול שאלות ולהקשיב לתשובות. עד כדי כך פשוט.

זה סוד גלוי, בני אדם אוהבים לדבר על עצמם, ויותר ממה שהם אוהבים לדבר על עצמם הם אוהבים להרגיש שמישהו מקשיב.

בשבילי, השיחה עם ניסן הייתה אימון משולב, קודם כל בסמול טוק ואז בהקשבה.

האירוניה היא שברגע שמתחילים להקשיב ולהתעניין באמת, הטוק מהר מאוד מפסיק להיות סמול.

הקשבה מעולם לא הייתה הצד החזק שלי, לכן כבר מההתחלה היה לי ברור שחלק בלתי נפרד מהאתגר שלי יהיה ללמוד להקשיב.

לפעמים אנחנו לא מודעים בכלל למה שאנחנו אומרים, בקטע טוב דווקא. משהו שעבורנו הוא הכי יומיומי, יכול אצל מישהו אחר לפתוח דלת, לגלגל רעיון, להוליד משהו חדש, ואת זה ממש בא לי.

מספיק אפילו בשביל לשתוק ולהקשיב.