יום 29: יום ראשון ללימודים

ביום הראשון ללימודים במכללה הייתי האדם האבוד בתבל. כמה שעות לפני כן עוד הייתי בשטוקהולם ופתאום אני מהדסת על כרי הדשא המוריקים במכמורת, מנסה להבין לאן אני אמורה ללכת ואם אני אמורה להודיע למישהו שהגעתי.

צילום אילוסטרציה. למרות שהקמפוס במכמורת נראה ממש ככה. כמעט.

איך אני מתה על היום הראשון ללימודים. אם קראת את הפוסטים הקודמים שלי, כבר ברור לך שזה סיוט חרדתי מתמשך מבחינתי. בכל מקרה, גם אז, באיזו דרך פלאית הבנתי שאין לי ברירה אלא להתחיל לדבר עם מישהו, אז התיישבתי ליד הבחורה הראשונה שראיתי ופשוט התחלתי לדבר. אחריה הצטרפה אלינו עוד אחת. ואז עוד אחת.

היינו כל כך קרובות, יושבות בשיעורים ובהפסקות יחד, צוחקות כל הזמן... לימים גיליתי שממש אז, בימים הראשונים ללימודים, החבורה הקטנה שלנו זכתה לכינוי המלבב "הסנוביות".

ואחר כך אני צריכה להסביר למה התחלתי את הפרוייקט ולשכנע אנשים שאומרים לי שאין לי בכלל בעיה לתקשר עם אנשים.

לפעמים אני מצליחה להתגבר על בעיה אחת רק בשביל למצוא את עצמי מתמודדת עם בעיה אחרת. הקטע המבאס בתקשורת זה שאחרי שהתחלת לדבר, צריך גם לוודא שהבינו אותך...

אודיה, לעומת זאת, בכלל לא סנובית. היא חדשה בשכונה וגם היא הבינה די מהר שהדרך הכי קלה לדעת מה קורה פה, זה בפייסבוק, כך גם היא מצאה את דרכה לפוסט שלי.

מה שאהבתי זה שהיא לא רק הגיבה על הפוסט או שלחה לי הודעה, היא פחות או יותר הודיעה לי מתי ואיפה אנחנו נפגשות. זו שיטה ישירה ומעניינת, והקטע המצחיק שזה עבד עליי לגמרי.

עכשיו תסלחו לי, אני הולכת ליישם את השיטה החדשה שלמדתי.