יום 28: חום יולי אוגוסט

יש אנשים שאנחנו תמיד רואים באותו המקום, נכון? איזה שכן שתמיד עומד במרפסת, המוכר מהקיוסק, רוכב האופניים שנוסע בכיוון ההפוך ממך כל בוקר בדרך לעבודה... ועל אף שהם שם כל יום, אם מחר נראה בדיוק את אותו אדם, רק לא במקום שבו התרגלנו לראות אותו, כלל לא נבחין בו או נזהה אותו.

כשכל הפרוייקט הזה התחיל, לא ידעתי לאן זה יוביל ואיפה זה ייגמר (ואני עדיין לא יודעת, כשחושבים על זה), אבל מה שהוביל אותי היה הרצון לשנות תכונה שלי שחשבתי שעומדת בעוכריי.

עוד לא ידעתי שבניסיון להתמודד עם תכונה אחת, אני אפתח תיבת פנדורה של התבוננות עצמית וזה לא פשוט בכלל. כבר נגעתי בעניין ההקשבה בעבר וזה משהו שאני עדיין עובדת עליו, אבל פתאום גיליתי, בזכות התהליך הזה, שהקשבה לא עושים רק עם האוזניים.

זה מה שקרה לי עם יולי.

כבר כמעט שנה שאנחנו גרות באותו הרחוב. אני רואה אותה כל יום עוברת ברחוב עם הקורקינט, הלוך חזור. אנחנו מחליפות ברכת שלום מנומסת. אני אף פעם לא שואלת לשלומה והיא אף פעם לא עוצרת.

עד שיום אחד שמתי לב.

יום אחד, אחרי שהתחלתי את האתגר, ראיתי את יולי במקום אחר מהמקום הקבוע שהתרגלתי לראות אותה, ושמתי לב.

לא רק ששמתי לב שהיא שם, אלא שמתי לב לעובדה ששמתי לב ולכמה שזה בלתי רגיל אצלי.

זה הרגע שהבנתי שהגיע הזמן שלנו להכיר.