יום 25: ניסוי ותהייה

בפוסט של יום 22 שאלתי למה אנשים חושדים בי כשאני מנסה להתחבר איתם. למה בעצם אנחנו אוטומטית חושדים במי שנחמד אלינו? למה אנחנו מחפשים מה האינטרס או כמה "תעלה" לנו החביבות של מישהו אחר? ציינו בפניי שאולי הבעיה היא לא באנשים, כי אם בי. הזריקה הזו למציאות שהיא לא לגמרי נורמלית ("היי רוצה להיות חבר שלי? יש לי אתגר! אני הולכת לכתוב עליך פוסט") יכולה להיות קצת מרתיעה לאנשים מסויימים. מצד שני, איזו ברירה יש לי? לא להזכיר את האתגר? לא להודיע מראש שאני הולכת לכתוב על זה? ובכן, כן. זו בדיוק הברירה שיש לי. וזה יכול להיות ניסוי מעניין. ביום 25 הצטרפתי לחברה למפגש חברים שכזה, כשאני על תקן חברים- של-חברים. 40 שניות לתוך המפגש, כבר חיפשתי איפה להתחבא או לאן לברוח. לא בגלל החברים, חלילה, אלא כי זו אני והם קבוצה וקבוצות יכולות להיות מלחיצות, בעיקר כשכולם מכירים את כולם, וכשאתה לא מכיר אף אחד, אתה בטוח שכולם מכירים את כולם. חוץ ממך.

בסופו של דבר לא הייתה לי אופציה אחרת, היה לי המבורגר בדרך אז לא יכולתי לברוח. החברה שהביאה אותי מזמן כבר הייתה שקועה בשיחה עם מישהו אחר, אז אצלה לא יכולתי להתחבא. הייתי חייבת פשוט לפתוח את הפה ולהתחיל לדבר עם אנשים. ומזל, כי היה לי ממש נחמד והכרתי את קרן וואדים (שבכלל לא שמעו על האתגר שלי מעולם וזה עתה רק גילו שהוא קורה ושהם חלק ממנו). אז נכון, אני עוד חדשה לכל הנושא הזה של החלפת פרטים עם אנשים שאני מכירה פחות משלושה חודשים, ולכן זה יצא קצת עקום. ונכון, יש סיכוי די טוב ששניהם בטוחים שהתחלתי איתם. ועדיין, לא נראה שזה הפחיד אף אחד מהם, אז אני מרוצה ומבחינתי הניסוי הוגדר כהצלחה.