יום 20: אליה וקוץ בה

עדיין בעניין הפוסט ההוא מתושבי שכונת פלורנטין. בעודי מנסה להחליט איך ומתי לענות לכל המגיבים, חשבתי והגעתי למסקנה שהפוסט הפך להיות ההודנא הוירטואלית שלי.

רוצה לומר רשת בטחון, מרחב בטוח, חצי מוכר עם מאגר חברים פוטנציאליים. מצד אחד זה נהדר ומקל עליי מאוד, ומצד שני, אם הייתי רוצה להקל על עצמי, לא הייתי יוצאת למסע הזה מלכתחילה.

אז החלטתי לפנות לכל מי שעשה את הצעד הראשון ולא ללחוץ, פשוט לתת לזה לזרום באופן אורגני, אבל ליטל לא השאירה לי ברירה. הייתי חייבת לקחת יוזמה.

אם להיות כנה, עד עכשיו באתגר הזה בעיקר חשבתי על עצמי, על התהליך שאני עוברת, ולא באמת התייחסתי לצמיחה ולהתפתחות של מי שהכי קרובה אליי, זאת שמלווה אותי כבר ארבע וחצי שנים מאושרות, אז ברגע שליטל אמרה את משפט הקסם "יש לי זפת משלי רק בצבע לבן ובשם אחר!" ידעתי שזה זה.

זפת הלבנה (שבכלל נקראת נֶנה) לא איכזבה כלל. וגם אמא שלה.

נכון כשהיינו קטנות היינו משחקות עם חברות ב"סלון יופי" ועושות אחת לשניה תסרוקות? אז היום זה בדיוק אותו הדבר, רק "מספרת כלבים" ומוהוק.