יום 19: לא כולם כאלה

האתגר הזה, על אף שהוא רק בתחילתו, כבר הוכיח עצמו כרכבת הרים רגשית. כל יום הוא מביא אותי למחוזות לא מוכרים.

מנטלית, בטוח, עכשיו גם פיזית, מסתבר.

ככה התחיל הפוסט שכתבתי היום. הוא היה מצחיק וקצת עצוב, וסיפר על הבועה הפלורנטינית שלנו ואיך אנחנו לא חוצים את גבולות השכונה, ואיך כל יום באתגר הזה, שהצלחתי להכיר חבר חדש, היה ניצחון קטן וסיבה להמשיך, למרות הקושי, הפחד והפאדיחה, ועל האנשים שהגיבו לפוסט.

ואז מחקתי את הכל והתחלתי מחדש.

בעקבות הפוסט ההוא מ"תושבי", כמה אנשים הציעו לי חברות בפייסבוק, בלי הודעה, רק הצעת חברות. זה קצת מוזר לי לאשר אנשים שמעולם לא דיברתי איתם, אז שלחתי לכולם הודעה עם הזמנה להכיר (והתנצלתי מראש על הנוסח האחיד). כמה שעות לאחר מכן, קיבלתי מאחת המציעות את ההודעה הבאה:

"לא פניתי אליך בהודעה אישית, אין צורך לשווק את עצמך לכל "חברה" חדשה בפייסבוק. אני אומרת שלאנפרנד אותך נראה לי הכי הגיוני". כך הודיעה וחסמה אותי.

אם כבר דיברנו על רכבת הרים רגשית ועל ניצחונות וכישלונות...

למזלי, לא כולם כאלה.

אחד הניצחונות הבולטים של השבוע התחיל בהודעה מאוד חד משמעית: "בואי נהיה חברות!" ששלחה לי אבישג. כמה עובדות כיפיות לגבי שוגי: היא משמחת אנשים למחייתה, היא הצליחה לגרום לי לצאת מהשכונה (בתל-אביבית זה שווה ערך להליכה על מים) והיא מכינה קקאו לייק אה בוס.