יום 18: שביזות יום א'

מה גורם ליום ראשון להיות היום הכי קשוח בשבוע?

האם זו דחיינות? מסופקני. לרוב, מטלה שמחכה את כל הסופ"ש יכולה לחכות גם יותר משלושה ימים. האם זה העדר אמונה שגם השבוע יהיו לנו חמישה ימי חול? מה גורם לנו לדחוס את כל המטלות, הפגישות, שיחות הטלפון החשובות לאותו יום ארור? לא ברור, אך זו הסיבה שמצאתי את עצמי ביום ראשון בשעה 23:00 בלילה, מנסה להבין מאיפה להביא חבר חדש עכשיו.

בדרך כלל במצב כזה, כשאני צריכה השראה, או סתם רגע לעצור ולחשוב, אני יוצאת לגינה (שם קוד לספסל מחוץ לבית) עם כוס תה והוגה.

זו חצי מדיטציה וגם דרך מעולה לצוד אנשים להכיר, ועדיין, ב-23:00 בלילה, אם מישהו עובר שם, הוא כנראה ממהר לאנשהו. או רוצח. או שניהם. אבל באותו ערב רק המחשבה לשבת בגינה עבדה טוב כמו באמת לשבת בה, כשפתאום הכתה בי ההבנה - אם מוחמד לא יבוא אל ההר, אני פשוט אקרא לו.

אני מאמינה בקהילתיות. אני אוהבת להכיר את השכנים שלי ואני מאמינה בערבות הדדית. אז פניתי לקהילה הכי נגישה לי ושאלתי מי מוכן לטשטש את הקווים בין וירטואלי לאמיתי,

ואז, בעודי תוהה איך הקהילה תגיב לבקשתי, מוחמד, הידוע גם בבכינויו רן, בא אל ההר והכריז "היי, אני לגבי הפוסט תושבי שכונת פלורנטין".

סחתיין על הספונטניות. ברוך הבא.